אחרי שבועיים של מי מנוחות ערסליים מתחת לעצי הדקל המפנקים שלי, בהם יכולתי לפרוס ידיים ורגליים לכל עבר ולהתמלא בשקט ושלווה פנימית שכמותה לא היתה לי מאז הביקור האחרון בסיני, פתאום, הכל התהפך ללא התראה מוקדמת. ברגע אחד המקום הפך לבית משוגעים. מכות, תגרות, קרשים, אבנים, צווי פינוי. כל יום שאני חוזר מהעבודה מעדכנים אותי מה פספסתי. ואני לא עומד בקצב. סיני הקטנה והפרטית שלי נהפכה בין רגע לתחנה המרכזית הישנה.
מצב כוננות
איזה פסיכופט שניסה לגנוב מאוהל של כמה חברים נתפס בזמן אמת ע״י אחד המבוגרים כאן ונהיה בלגן. מסתבר שגנבים לא אוהבים שתופסים אותם. אם תפסת אחד כזה תהיה מוכן למלחמה. או לפחות לחטוף קרש לראש בתור התחלה. בתגובה החבר׳ה נעתרו לטובת המבוגר והלכו לקפל לגנב הזה את הפרצוף עם האוהל שלו ביחד. משפט שדה במקום: צו גירוש. גנבים בחוץ. כמו שצריך. רק שההוא פסיכופט לא קטן ועוד המשיך עם הבלגן למחרת, קפץ בהפתעה לעוד סרייה של מהלומות נקמה, עושה מארבים, מאיים לחזור עם חברים, והעיקר, עבדכם הנאמן חוזר כל פעם מהעבודה כמו שוטר מצטיין - מגיע רק אחרי שהכל כבר נגמר בשביל לשמוע את עדויות הנוכחים.
השיא היה שרצה שמועה שהגנב ההוא מתכנן לחזור עם חברים למתקפת פתע בלילה. פתאום החסרון של חיים באוהל מקבל פרופורציה אחרת. אין בית עם דלתות שאפשר לנעול, אין תחושת ביטחון, מצב שונה. בשנייה אחת שורפים לך את האוהל ועושים לך לינץ׳. נכנסנו למצב כוננת: התחייבתי בשריקה להיות תוך 10 שניות באוהל שלהם מוכן לקרב. ישנתי עם נעליים. החזירו אותי 17 שנים אחורה לטירונות. כל רחש של חתול שעובר אני מזנק החוצה, מסתכל על האוויר הצלול וחוזר לשכב. אחרי שעתיים שכלום לא קרה הגעתי למסקנה שיש סיכוי יותר טוב שאני אמות מוות טבעי מחנק מהריח של הנעליים שלי מאשר ממשהו שיקרה כאן. הורדתי את הנעליים והלכתי לישון כמו בנאדם. ג׳ובניק נשאר ג׳ובניק.
החגיגה נגמרה
בבוקר אחר שלא הייתי כאן, הגיעו החבר׳ה מהעירייה וחילקו לתושבי המאהל צווי פינוי. או שמא צריך לקרוא לזה ״צווי צמצום״. אלו שלא היו נוכחים במקום כמוני, פשוט הדביקו להם את הצו על האוהל, ממש כמו דוח על האוטו. לא יאומן. עד שכבר ברחתי מהתיבת דואר של בן יהודה שהיתה מתמלאת יום ביומו במכתבים מהעירייה וחשבתי שאני כבר חופשי ומאושר בעולם, פתאום מדביקים לי דוח על האוהל. כאילו אומרים לי במילים פשוטות וברורות מתמיד - חביבי, כל עוד אתה בישראל אתה שלנו. אוהל, ספסל, רכב, תישן במלונה של הכלב מצידנו, אנחנו כבר נמצא אותך. עד הקבר נשיג אותך. אתה שלנו. וכדאי שתתחיל לארוז את החפצים שלך. העצי דקל כאן שתפסת הולכים להפוך לרכבת תחתית אז יאללה מותק, תתחיל להזדרז, יש לך חודש להתארגן על עצמך מעבר לקו המסומן. הם סימנו קו לבן בסמוך לחלק של כביש נמיר שאליו אמורים להיכנס בדרך נס כל האוהלים בפארק. בהתחלה חשבתי שהקו הלבן זה הכנה למגרש פוטבול.
אני תוהה אם בכל השנתיים שלא הייתי והתעניינתי במתרחש כאן קרו כאלו עוולות, או שרק אני באתי והבאתי איתי את הנאחס שלי לכאן (אל תגלו להם, זה אני). אנשים כאן חיו מ 2012 במרווחים שלהם, כל דייר תפס טריטוריה של שני חד׳ עם חצר פרטית ומרפסת שיזוף, ואיך שאני באתי - צווי פינוי (או צווי צמצום, איך שתרצו לקרוא לזה). אני במקום התושבים בפארק לא הייתי נותן לעצמי להניח את פיסת הבד המקוללת שלי על הדשא. חירבתי להם את המקום. ממש כמו יונה הנביא - באתי עם הקללה שלי והטבעתי להם את הספינה.
"צווי צמצום" - עוברים לגטו
דמיינו לעצמכם מגרש כדורגל, 22 שחקנים מפוזרים כל פני כל המגרש. ועכשיו דמיינו שהמשחק נתקע על כדור קרן בדקה האחרונה - כל 22 השחקנים מצטופפים בתוך הרחבה, ובנוסף מעבירים גם את כל הצוות המקצועי והשחקנים המחליפים שעל הקווים ודוחסים גם אותם אל תוך הרחבה. ומסביב תוחמים את הכל בגדר. נעים להכיר - גטו נמיר החדש. ומי שלא יספיק לעבור עם האוהל שלו מעבר לגדר ההפרדה החדשה שהוקמה כאן ולא יהיה לו מקום - ישאר בחוץ. ממש כמו משחק הכסאות. ולא צריך להתחיל להביא ציוד מדידה בשביל להבין שלפחות לחצי מהאוהלים בפארק לא יהיה מקום בתוך השטח החדש שהוקצה לתושבים כאן. זה הולך להיות יותר צפוף מעזה.
מיותר לומר שהמיקום החדש הצמוד לדרך נמיר עמוס בתנועה סואנת ומלא בזיהום אויר תמידי. וזה בנוסף שעבודות בנייה שמתחילות כאן יומם ולילה. הרבה אבק, הרבה רעש. ועוד לא התייחסנו לעובדה שכל המשתמשים המכורים שעד היום תפסו להם פינה רחוקה משלהם, עכשיו יהיו בין כולם עם המזרקים שלהם. מכורים, גנבים, או כמו שמישהו מהותיקים כאן אמר לי אתמול: ״הולכים לאכול כאן אחד את השני״. והעירייה (או המדינה בכללי, את מי שתחליטו להאשים) אטומה כהרגלה. עד שמשהו לא יתפוצץ כאן אף אחד לא יתייחס. אפילו לא כותרת משנית בתקשורת. אם הייתי מגיע לכאן היום כנראה שלא הייתי מגיע. לדעתי עדיף כבר לישון על ספסל ברחוב. אבל עוד לא החלטתי.
בבוקר שאחרי כולם כאן התרוצצו כמו עכברים. כולם פתאום יצאו מהחורים שלהם, מנסים לברר מה הצעד הבא, חלק ממהרים לתפוס נחלה בחלקה המצומצמת שהקציבו לנו, לפני שלא יהיה מקום, וחלק נשארים אדישים , כמוני. אני אישית לא דואג. אני כבר אסתדר איפה שלא יזרקו אותי. באתי לכאן עם מטרה ברורה לחסוך את ה 3.5 אלף שכ״ד וחשבונות בחודש ומצידי שגם ישימו אותי על הכביש. אני גם ככה עובד בשתי עבודות ורוב הזמן לא נמצא כאן. חוזר בעיקר בלילה לישון ולמחרת שוב יוצא למרוץ סגירת החובות המסכנים שלי. שלושה-ארבעה חודשים ואני בחוץ. אולי לפני.
אבל לא כולם כאן כמוני. אתמול פגשתי כאן אישה מבוגרת שהזכירה לי במקצת את אמא שלי. האמת, בהתחלה חשבתי שהיא רק עוברת אורח שבאה לתרום קצת אוכל לתושבי המקום, נראתה כל כך נורמלית שרק אחרי רבע שעה קלטתי שהיא בעצם גרה כאן. מ 2012. חורף , קיץ, מתקלחת במים קרים בגשמים ושותה מים חמים בשרבים החזקים של הקיץ (כמו זה שהיה השבוע). אין כאן חשמל כך שאין מקרר. בקבוק מים קרים כאן זה נכס. אם יוצא לכם לעבור באזור עם אחד כזה החבר׳ה יודו לכם מאד. אותה אישה שפגשתי כמובן לא אלכוהוליסית ולא נרקומנית, היא פשוט מבוגרת ומעל גיל 50 כמו שאתם יודעים קשה למצוא עבודה במדינה הזאת וזהו. ביטוח לאומי ודאי שלא מספיק לדירה ואוכל. לקח לי שלושה שבועות לשים לב לזה, אבל יש כאן המון אנשים במצוקה אמיתית. אנשים שמתקיימים מאוכל שעוברי אורח נותנים כאן לחבר׳ה (שמתי לב שבעיקר בסופשים נותנים), בקיצור, החיים כאן לא פשוטים גם ככה, ועכשיו עם הצווי צמצום החדשים הם הופכים להיות בלתי אפשריים. אנשים הולכים לסבול.
כמה תמונות להמחשה:
הפס הלבן מסמן את הגבול החדש: משמאל - הבתים שיצטרכו להתקפל ובדרך נס להיכנס לשטח הצר שמימין.
החלק השמאלי הגדול הופך לאתר בנייה.
לחלל הקטן שאתם רואים בתמונה בין הגדר לכביש אמורים להיכנס איכשהו מעל ל 50 אוהלים / בתי עץ.
כל האוהלים שלפניכם נמצאים כעת מעבר לגדר ההפרדה. לפי צווי הצמצום יש להם פחות מחודש לחפש להם מקום חדש.
עוד בתי עץ שאמורים להעתיק את עצמם לשוליים החדשים שהוקצבו לנו.
* למי ששואל את עצמו מדוע התושבים כאן צריכים "להתפנק" בבתי עץ ולא מסתפקים באוהלי בד רגילים, התשובה לכך מאד פשוטה - בגשם הראשון כל האוהל מתמלא במים עם כל התכולה שבפנים, ועם קצת רוח אתה גם תראה את הבית שלך מתעופף השמיימה כמו אליהו הנביא. אז המנוסים והותיקים כאן , למודי הצפות והתמודדויות עם רוחות חזקות, השתכללו להם עם הזמן ובנו לעצמם מיני צימרים כמו שבתמונות. ובשטח הקטח שהוקצב לנו עכשיו אין מקום לאוהלים, אז בטח שלא לבתי עץ שישרדו את החורף.
מצב כוננות
איזה פסיכופט שניסה לגנוב מאוהל של כמה חברים נתפס בזמן אמת ע״י אחד המבוגרים כאן ונהיה בלגן. מסתבר שגנבים לא אוהבים שתופסים אותם. אם תפסת אחד כזה תהיה מוכן למלחמה. או לפחות לחטוף קרש לראש בתור התחלה. בתגובה החבר׳ה נעתרו לטובת המבוגר והלכו לקפל לגנב הזה את הפרצוף עם האוהל שלו ביחד. משפט שדה במקום: צו גירוש. גנבים בחוץ. כמו שצריך. רק שההוא פסיכופט לא קטן ועוד המשיך עם הבלגן למחרת, קפץ בהפתעה לעוד סרייה של מהלומות נקמה, עושה מארבים, מאיים לחזור עם חברים, והעיקר, עבדכם הנאמן חוזר כל פעם מהעבודה כמו שוטר מצטיין - מגיע רק אחרי שהכל כבר נגמר בשביל לשמוע את עדויות הנוכחים.
השיא היה שרצה שמועה שהגנב ההוא מתכנן לחזור עם חברים למתקפת פתע בלילה. פתאום החסרון של חיים באוהל מקבל פרופורציה אחרת. אין בית עם דלתות שאפשר לנעול, אין תחושת ביטחון, מצב שונה. בשנייה אחת שורפים לך את האוהל ועושים לך לינץ׳. נכנסנו למצב כוננת: התחייבתי בשריקה להיות תוך 10 שניות באוהל שלהם מוכן לקרב. ישנתי עם נעליים. החזירו אותי 17 שנים אחורה לטירונות. כל רחש של חתול שעובר אני מזנק החוצה, מסתכל על האוויר הצלול וחוזר לשכב. אחרי שעתיים שכלום לא קרה הגעתי למסקנה שיש סיכוי יותר טוב שאני אמות מוות טבעי מחנק מהריח של הנעליים שלי מאשר ממשהו שיקרה כאן. הורדתי את הנעליים והלכתי לישון כמו בנאדם. ג׳ובניק נשאר ג׳ובניק.
החגיגה נגמרה
בבוקר אחר שלא הייתי כאן, הגיעו החבר׳ה מהעירייה וחילקו לתושבי המאהל צווי פינוי. או שמא צריך לקרוא לזה ״צווי צמצום״. אלו שלא היו נוכחים במקום כמוני, פשוט הדביקו להם את הצו על האוהל, ממש כמו דוח על האוטו. לא יאומן. עד שכבר ברחתי מהתיבת דואר של בן יהודה שהיתה מתמלאת יום ביומו במכתבים מהעירייה וחשבתי שאני כבר חופשי ומאושר בעולם, פתאום מדביקים לי דוח על האוהל. כאילו אומרים לי במילים פשוטות וברורות מתמיד - חביבי, כל עוד אתה בישראל אתה שלנו. אוהל, ספסל, רכב, תישן במלונה של הכלב מצידנו, אנחנו כבר נמצא אותך. עד הקבר נשיג אותך. אתה שלנו. וכדאי שתתחיל לארוז את החפצים שלך. העצי דקל כאן שתפסת הולכים להפוך לרכבת תחתית אז יאללה מותק, תתחיל להזדרז, יש לך חודש להתארגן על עצמך מעבר לקו המסומן. הם סימנו קו לבן בסמוך לחלק של כביש נמיר שאליו אמורים להיכנס בדרך נס כל האוהלים בפארק. בהתחלה חשבתי שהקו הלבן זה הכנה למגרש פוטבול.
אני תוהה אם בכל השנתיים שלא הייתי והתעניינתי במתרחש כאן קרו כאלו עוולות, או שרק אני באתי והבאתי איתי את הנאחס שלי לכאן (אל תגלו להם, זה אני). אנשים כאן חיו מ 2012 במרווחים שלהם, כל דייר תפס טריטוריה של שני חד׳ עם חצר פרטית ומרפסת שיזוף, ואיך שאני באתי - צווי פינוי (או צווי צמצום, איך שתרצו לקרוא לזה). אני במקום התושבים בפארק לא הייתי נותן לעצמי להניח את פיסת הבד המקוללת שלי על הדשא. חירבתי להם את המקום. ממש כמו יונה הנביא - באתי עם הקללה שלי והטבעתי להם את הספינה.
"צווי צמצום" - עוברים לגטו
דמיינו לעצמכם מגרש כדורגל, 22 שחקנים מפוזרים כל פני כל המגרש. ועכשיו דמיינו שהמשחק נתקע על כדור קרן בדקה האחרונה - כל 22 השחקנים מצטופפים בתוך הרחבה, ובנוסף מעבירים גם את כל הצוות המקצועי והשחקנים המחליפים שעל הקווים ודוחסים גם אותם אל תוך הרחבה. ומסביב תוחמים את הכל בגדר. נעים להכיר - גטו נמיר החדש. ומי שלא יספיק לעבור עם האוהל שלו מעבר לגדר ההפרדה החדשה שהוקמה כאן ולא יהיה לו מקום - ישאר בחוץ. ממש כמו משחק הכסאות. ולא צריך להתחיל להביא ציוד מדידה בשביל להבין שלפחות לחצי מהאוהלים בפארק לא יהיה מקום בתוך השטח החדש שהוקצה לתושבים כאן. זה הולך להיות יותר צפוף מעזה.
מיותר לומר שהמיקום החדש הצמוד לדרך נמיר עמוס בתנועה סואנת ומלא בזיהום אויר תמידי. וזה בנוסף שעבודות בנייה שמתחילות כאן יומם ולילה. הרבה אבק, הרבה רעש. ועוד לא התייחסנו לעובדה שכל המשתמשים המכורים שעד היום תפסו להם פינה רחוקה משלהם, עכשיו יהיו בין כולם עם המזרקים שלהם. מכורים, גנבים, או כמו שמישהו מהותיקים כאן אמר לי אתמול: ״הולכים לאכול כאן אחד את השני״. והעירייה (או המדינה בכללי, את מי שתחליטו להאשים) אטומה כהרגלה. עד שמשהו לא יתפוצץ כאן אף אחד לא יתייחס. אפילו לא כותרת משנית בתקשורת. אם הייתי מגיע לכאן היום כנראה שלא הייתי מגיע. לדעתי עדיף כבר לישון על ספסל ברחוב. אבל עוד לא החלטתי.
בבוקר שאחרי כולם כאן התרוצצו כמו עכברים. כולם פתאום יצאו מהחורים שלהם, מנסים לברר מה הצעד הבא, חלק ממהרים לתפוס נחלה בחלקה המצומצמת שהקציבו לנו, לפני שלא יהיה מקום, וחלק נשארים אדישים , כמוני. אני אישית לא דואג. אני כבר אסתדר איפה שלא יזרקו אותי. באתי לכאן עם מטרה ברורה לחסוך את ה 3.5 אלף שכ״ד וחשבונות בחודש ומצידי שגם ישימו אותי על הכביש. אני גם ככה עובד בשתי עבודות ורוב הזמן לא נמצא כאן. חוזר בעיקר בלילה לישון ולמחרת שוב יוצא למרוץ סגירת החובות המסכנים שלי. שלושה-ארבעה חודשים ואני בחוץ. אולי לפני.
אבל לא כולם כאן כמוני. אתמול פגשתי כאן אישה מבוגרת שהזכירה לי במקצת את אמא שלי. האמת, בהתחלה חשבתי שהיא רק עוברת אורח שבאה לתרום קצת אוכל לתושבי המקום, נראתה כל כך נורמלית שרק אחרי רבע שעה קלטתי שהיא בעצם גרה כאן. מ 2012. חורף , קיץ, מתקלחת במים קרים בגשמים ושותה מים חמים בשרבים החזקים של הקיץ (כמו זה שהיה השבוע). אין כאן חשמל כך שאין מקרר. בקבוק מים קרים כאן זה נכס. אם יוצא לכם לעבור באזור עם אחד כזה החבר׳ה יודו לכם מאד. אותה אישה שפגשתי כמובן לא אלכוהוליסית ולא נרקומנית, היא פשוט מבוגרת ומעל גיל 50 כמו שאתם יודעים קשה למצוא עבודה במדינה הזאת וזהו. ביטוח לאומי ודאי שלא מספיק לדירה ואוכל. לקח לי שלושה שבועות לשים לב לזה, אבל יש כאן המון אנשים במצוקה אמיתית. אנשים שמתקיימים מאוכל שעוברי אורח נותנים כאן לחבר׳ה (שמתי לב שבעיקר בסופשים נותנים), בקיצור, החיים כאן לא פשוטים גם ככה, ועכשיו עם הצווי צמצום החדשים הם הופכים להיות בלתי אפשריים. אנשים הולכים לסבול.
כמה תמונות להמחשה:
* למי ששואל את עצמו מדוע התושבים כאן צריכים "להתפנק" בבתי עץ ולא מסתפקים באוהלי בד רגילים, התשובה לכך מאד פשוטה - בגשם הראשון כל האוהל מתמלא במים עם כל התכולה שבפנים, ועם קצת רוח אתה גם תראה את הבית שלך מתעופף השמיימה כמו אליהו הנביא. אז המנוסים והותיקים כאן , למודי הצפות והתמודדויות עם רוחות חזקות, השתכללו להם עם הזמן ובנו לעצמם מיני צימרים כמו שבתמונות. ובשטח הקטח שהוקצב לנו עכשיו אין מקום לאוהלים, אז בטח שלא לבתי עץ שישרדו את החורף.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק